בפיליפינים יש יותר מאלף גבעות שהופכות לחומות כמו שוקולד

עמדו על מרפסת התצפית באמצע האי Bohol שבפיליפינים, והנוף שמולכם ייראה כאילו מישהו הניח מגש ענק של ממתקים. גבעות עגולות מתרוממות מהשדות השטוחים אחת אחרי השנייה, כולן בערך באותה צורה, כולן מכוסות עשב קצר, ונמשכות עד קצה האופק.

אלה גבעות השוקולד, ויש מהן המון. סקרים מונים לפחות 1,260, ויש שמעריכים שיש יותר מ־1,776, פזורות על פני יותר מ־50 קילומטרים רבועים. רובן בגובה של 30 עד 50 מטר, והגבוהה שבהן מגיעה לכ־120 מטר. הן לא זהות לגמרי, אבל הן דומות כל כך ומפוזרות בצורה כל כך אחידה, שכל הנוף נראה כאילו סידרו אותו.

את השם הן קיבלו מהעשב. ברוב השנה הגבעות ירוקות. אבל כשמגיעה העונה היבשה, העשב עליהן מתייבש והופך לחום שוקולד חמים, וכל שדה הגבעות נראה כמו מגש של כדורי טראפל בקקאו. מי שמגיעים בעונת הגשמים מוצאים אותן לפעמים דומות יותר לסוכריות מנטה.

לתושבי Bohol יש סיפורים משלהם על הדרך שבה הגבעות הגיעו לשם. אחד מהם מספר על שני ענקים שהתווכחו זמן רב וזרקו זה על זה בוץ ואבנים במשך ימים, ואז השלימו והלכו הביתה בלי לסדר אחריהם. לפי הסיפור הזה, הגבעות הן מה שהשאירו מאחור.

הסיפור האמיתי איטי יותר, והוא התחיל מתחת למים. לפני מיליוני שנים החלק הזה של Bohol היה ים רדוד עם שוניות אלמוגים עבות. הצדפים והשלדים של יצורי הים הצטברו במשך זמן רב מאוד והתקשו לאבן גיר. מאוחר יותר תנועת קרום כדור הארץ דחפה את אבן הגיר הזאת אל מעל פני הים, והיא הפכה ליבשה.

ברגע שיצאה מהמים, הגשם נכנס לעבודה. מי גשם הם מעט חומציים, ואבן גיר מתמוססת בהם לאט. במשך אלפי שנים הגשם והמים הזורמים כרסמו בסלע, הרחיבו סדקים ושקעים ונשאו איתם את האבן המומסת. האזורים שנשחקו מהר יותר הפכו לאדמה השטוחה שבין הגבעות, ואלה שהחזיקו מעמד הכי הרבה זמן נשארו לעמוד כתלוליות מעוגלות. גאולוגים קוראים לנוף כזה קארסט חרוטים, והוא קיים גם בכמה מקומות אחרים, אבל רק לעיתים רחוקות עם כל כך הרבה גבעות דומות כל כך.

בגלל זה גבעות השוקולד מוגנות. ב־1988 הן הוכרזו כאתר מורשת גאולוגית לאומי, וב־2023 האי Bohol כולו הפך לגאופארק עולמי של אונסק״ו. הממתקים על המגש, כך מתברר, הם שונית אלמוגים עתיקה, שהורמה אל האוויר ועוצבה בסבלנות על ידי הגשם.