רצועת הדשא בין מספר תשע למספר אחת־עשרה

בין מספר תשע למספר אחת־עשרה בסמטת ברץ׳ עוברת רצועת דשא באורך של כשלושה מטרים, בין המדרכה לכביש. רשמית היא שייכת לעירייה, שלא ביקרה בה מאז ומעולם. באופן לא רשמי, חצי ממנה שייך למר אוקאפור ממספר תשע וחצי לגברת לינדקוויסט ממספר אחת־עשרה, וקו החלוקה הוא סדק באבן השפה ששניהם מכירים בדיוק.

הם לא היו קרובים. מר אוקאפור עבר לגור שם שש שנים קודם ושמר על עצמו, ניגן רדיו בשקט במוסך שלו בימי ראשון בבוקר. גברת לינדקוויסט גרה במספר אחת־עשרה שלושים שנה והייתה לה דרך חדה להגיד בוקר טוב שגרמה לזה להישמע כמו שאלה. הם הנהנו. הם קיבלו זה את החבילות של זה. זה כל מה שהיה.

בקיץ הראשון, גברת לינדקוויסט כיסחה את החצי שלה מרצועת הדשא, ומתוך נדיבות ומעט רגשות אשם על הערה שהעירה פעם על הפחים שלו, המשיכה עוד חצי מטר מעבר לסדק. היא לא הזכירה את זה. ביום ראשון שאחרי, מר אוקאפור כיסח את החצי שלו, שם לב לקצה המסודר, ומתוך רצון לא להישאר מאחור, כיסח מטר שלם לתוך הצד שלה. גם הוא לא הזכיר את זה.

כך זה נמשך. כל אחד מהם זחל עוד קצת בכל פעם, מוקדם בבוקר, לפני שהשני קם. עד הקיץ השלישי, כל אחד מהם כיסח את כל הרצועה כל שבוע, כך שהיא הייתה רצועת הדשא המטופחת ביותר בסמטת ברץ׳ וכנראה בכל העיר. עוברים ושבים הניחו שלעירייה יש קבלן חדש. העירייה, כשנשאלה, הייתה מבולבלת באותה מידה.

בקיץ החמישי, מר אוקאפור נסע לחודש לבקר את בתו, וחזר ומצא את הגדר החיה שלו גזומה, את הפחים שלו שטופים וצנצנת ריבת דומדמניות אדומות ביתית על מפתן הדלת בלי שום פתק. הוא ידע בדיוק מי זו, והיא ידעה שהוא יודע. בשבוע שאחרי, השער שלה, שחרק עשור שלם, הפסיק לחרוק.

הם עדיין לא דיברו על שום דבר מזה. הם עדיין רק מהנהנים. אבל בערבי קיץ אפשר לפעמים לראות אותם עומדים בדלתות הבית שלהם באותו זמן, מסתכלים על רצועת הדשא בסיפוק השקט של שני אנשים שהיו בתחרות ארוכה וסודית ושניהם, איכשהו, ניצחו.

הסיפור בדוי, אבל ההרגל שבלב שלו אמיתי. פסיכולוגים מתארים נטייה אנושית חזקה שנקראת הדדיות: כשמישהו עושה לנו טובה, אנחנו מרגישים דחף להחזיר אותה, והרבה פעמים להחזיר קצת יותר ממה שקיבלנו. מחקרים על טוב לב מצאו גם שמעשים טובים קטנים למען אחרים נוטים לשפר את מצב הרוח של מי שעושה אותם, לא רק של מי שמקבל אותם. אולי זה מסביר למה חילופי טובות שקטים יכולים להימשך שנים, אפילו בין אנשים שכמעט לא אומרים מילה.